זהירות, דיסוננס קוגנטיבי

״לי זה לא יקרה...״ האמנם?

מדוע אנשים נורמטיבים לוקחים הימור מסוכן על חייהם רק בגלל הודעה בווטסאפ? מהיכן הם שואבים את הביטחון הגמור ש"לי זה לא יקרה"? בשתי מילים: דיסוננס קוגניטיבי

המונח "דיסוננס קוגניטיבי" נכנס לראשונה לשיח המדעי בשנות החמישים של המאה הקודמת על-ידי הפסיכולוג לאון פסטינגר. על פי התיאוריה שלו, שהיום היא כבר בגדר קונצנזוס, דיסוננס קוגניטיבי הוא מנגנון שמאפשר לאנשים להתגבר על סתירות ולהתנהל באופן עקבי. המנגנון הזה משרת אותנו כיצורים חברתיים, אך הוא גם טומן בחובו סכנות משום שהוא נותן משקל יתר לאמונה או אפילו לרצון הסובייקטיבי שלנו ובהתאם, הוא מארגן את התודעה שלנו כך שהיא תתמוך באמונה והרצון, גם אם יש מספיק ראיות לכך שמדובר בטעות.

חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים

כאמור, דיסוננס קוגניטיבי הוא מנגנון שמסייע לבני האדם לאמץ גישה אישית (או קבוצתית) עקבית שתטשטש את הסכנות. בסופו של יום, כשבודקים את ההתקדמות של התרבות האנושית כנראה שלמנגנון הזה היה תפקיד משמעותי בבניית ערכים, דתות ואמונות – וזה חלק גדול ממה שהופך אותנו לאנושיים.

מצד שני, האופן שבו דיסוננס קוגניטיבי משתלט על "תא הטייס של התודעה", גם חושף אותנו לסכנות. זאת, משום שהוא גורם לנו להתעלם מפעמוני אזהרה ולפרש סימנים באופן שגוי. אפשר לפגוש את המנגנון הזה בכל תחומי החיים – ביחסים בין בני זוג, במקום העבודה ואפילו בפוליטיקה.

זו כנראה הסיבה לכך שפוליטיקאים שעומדים בראש מפלגות שכל ניתוח סטטיסטי מראה שאין שום סיכוי שהן מתקרבות לאחוז החסימה, ממשיכים לרוץ בביטחון עד הסוף, רק בשביל להיות מופתעים מהכישלון ש"כתוב על הקיר".

"לי זה לא יקרה"

אחד המקומות שבהם צריך להיות מודעים יותר להשפעה של הדיסוננס הקוגניטיבי הוא הכביש. כאשר נוסעים בקופסת פח שדוהרת במהירות של מאה קמ"ש, לא מומלץ לקבל החלטה הנוגדת את חוקי הפיזיקה או ההיגיון. יש להניח שכל מי שקרא את המשפט האחרון מהנהן בראשו בהסכמה; באותה נשימה יש להניח שכמעט כל אחד מאותם המהנהנים, קיבל החלטות לא נכונות בכביש שהציבו אותו במצב של סכנה, רק משום שהניח כי "לי זה לא יקרה".

טבעי ואנושי כי מי ששולט בידיו ורגליו במכונה בעלת עשרות (אם לא מאות) כוחות סוס, יחפש ביטחון. אך לתחושת השליטה הזו נלווה לעיתים גם סוג של ביטחון יתר כוזב. דוגמה מוכרת היא במקרה של נהיגה בהשפעת אלכוהול, כאשר הנהג ששתה מרגיש נהדר (איך לא, הוא שתה) ולכן הוא בטוח שהוא יכול לנהוג ללא שום בעיה, אך לצערנו אנחנו יודעים איך זה נגמר ביותר מדי מקרים. הדוגמה היום יומית המובהקת ביותר שאנחנו מכירים היא תופעה שידועה בתור "הסחת דעת סלולרית".

אנחנו מתכוונים להתעסקות מיותרת (ולא במקרה אסורה על פי חוק) בטלפון הנייד בזמן נהיגה. מרבית האנשים שמתעקשים להגיב על פוסט בפייסבוק בזמן נהיגה, וסבורים שעליהם לקרוא את הודעה שהם קיבלו בווטסאפ במהלך חצי הדקה הקרובה – הם אנשים נבונים שרואים בעצמם אנשים רציונליים. אז למה הם מתעלמים מכל מה שהם יודעים ומסכנים את עצמם? בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי שפועל בווליום גבוה.

להוציא את הדיסוננס הקוגניטיבי מהמשוואה

הבשורה הפחות טובה היא שגם ההכרה בקיומו של הדיסוננס, לא פותרת את הבעיה. הדיסוננס הקוגניטיבי הוא יריב קשוח שקשה לנצח, ולכן על אף הסכנות, תופעת הנהיגה בשכרות היא לצערנו עדיין מכה עולמית קשה. אולם לפחות במקרה של הסחות דעת סלולריות יש היום פתרון יעיל מבית חברת SaverOne הישראלית.

ב-SaverOne הוציאו את הדיסוננס הקוגניטיבי מהמשוואה, בכך שיצרו פלטפורמה טכנולוגית המונעת הסחת דעת סלולרית בזמן נהיגה. המערכת של SaverOne מזהה את הטלפון של הנהג ומשביתה את הפונקציות שמפריעות לנהיגה, ובכך היא מונעת את עצם קבלת ההחלטה לקחת סיכון. נכון להיום, מספר לא מבוטל של חברות וארגונים כבר אימצו את המערכת של SaverOne ולפחות כאשר מדובר בהסחת דעת סלולרית העובדים שלהם מוגנים.

דילוג לתוכן