אנחנו יודעים ששימוש בטלפון הנייד במהלך הנהיגה הוא מסוכן, ומגדיל פי עשרה את הסיכוי להתרחשות תאונת דרכים. גם הענישה היא מהחמורות שקבע המחוקק- 1000 ש"ח ו 8 נקודות. ועדיין מספר תאונות הדרכים שנגרמו בשל שימוש במכשיר הנייד עולה משנה לשנה ומלמד שלא הפנמנו את המסר. אולי זה קשור במידה מסוימת לנוסח תקנות התעבורה. אלו שאמורות להגדיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים- מה מותר ומה אסור במהלך הנהיגה. בפועל- כשמדובר בשימוש בטלפון הנייד הן מתקשות לעשות זאת.
בכתבה הבאה ננסה להבין מדוע זה כך ? מה קבע המחוקק? אילו שימושיים אסורים ואילו מותרים במהלך הנהיגה נכון להיום? ומה אנחנו יכולים לעשות במקום שבו החוק "מפגר" אחרי הטכנולוגיה?
שיעור קצר בהיסטוריה
תקנות התעבורה בישראל מגדירות, בין היתר, את כלי הרכב לסוגיהם ואת סמכויותיהם של הגופים העוסקים בנושא, וקובעות את כללי ההתנהגות בדרכים הן לגבי נהגים והן לגבי הולכי הרגל. תקנות אלו הונחו אי אז בשנת 1961, טרום עידן הטלפון הנייד (ולמעשה טרם נהיה הטלפון הביתי לנגיש עבור כל דורש) וכשקורקינטים נחשבו למשחק ילדים תמים ולא לכלי רכב חשמלי נפוץ אשר עליו צריך המחוקק לתת את הדין. זאת אומרת שבתקנות התעבורה משנת 1961 אין שום סעיף ייעודי להסדרת כללי השימוש בטלפון במהלך הנהיגה בכלי רכב – תסריט כה עתידני בזמנו שלא היה עולה כלל בדעתו של המחוקק. כמענה לבעיה הזו נוסף ב-1994 סעיף 28 לתקנות התעבורה, שזוהי לשונו: נוהג רכב חייב להחזיק בידיו את ההגה או הכידון כל עוד הרכב בתנועה, ולפיכך- נהג או נהגת שנתפסו מחזיקים במכשיר הטלפון הנייד, גם אם לא נעשה בו שימוש, עוברים על החוק ומסתכנים בדוח כספי ובנקודות.
מאז חלפו כמעט 30 שנה וסעיף 28 עדיין בתוקף. הוא הורחב ונוספו לו סעיפים ותתי סעיפים שנועדו לתת מענה לנסיבות ולהתפתחויות הרבות שידענו במרוצת השנים. בחלק מהמקרים הצליח המחוקק להשיג את הטכנולוגיה ולהכיל אותה בחוק, אבל בחלקם, שלא לומר ברובם- הטכנולוגיה היא שמשיגה את המחוקק ומשאירה פתח רב לפרשנות.
אז מה קובע סעיף 28 נכון להיום?
סעיף 28 קובע את החובה להחזיק את ההגה או הכידון בשתי הידיים, כאשר הרכב בתנועה; מותר לנהג להוריד יד אחת אך ורק לשם הבטחת פעולתו התקינה של הרכב או לקיום כללי התנועה; חובה להשתמש בדיבורית ולוודא שהטלפון הנייד מונח ברכב בצורה יציבה שלא מסיחה את דעתו של הנהג; אין לקרוא או לשלוח הודעות SMS; אין להפעיל תצוגה (מסך) הנראית לנהג, אלא אם כן מדובר במערכת בקרה או ניווט של הרכב.
על פניו, נדמה שהחוק ברור. אלא שאינספור תיקים בבתי המשפט לתעבורה מוכיחים אחרת.
איפה הבעיה ?
הבעיה המרכזית היא בהגדרת פעולת הנהיגה ברכב: מה הייתה כוונת המחוקק ב- "תנועה"? האם תנועה משמעותה מצב שבו הרכב נמצא בתזוזה פיסית בלבד, ואם כן, האם עצירה ברמזור אדום או בפקק לא נחשבת "תנועה"? או שמא הכוונה היא -ל"מהלך הנהיגה", מה שחל גם על עמידה ברמזור אדום או בפקק. התשובות על כך נתונות למחלוקת ולפרשנות מצד רשויות האכיפה ובתי המשפט. כאן בדיוק נעוצה הבעיה: אם כל השימושים המפורטים בתקנה תלויים בכך- יש לזה משקל כבד מאוד בהיבט של אפקטיביות ההרתעה והמניעה. התוצאה היא שרשויות האכיפה, כמדיניות ברורה, נמנעות כיום מלחלק דוחות לנהגים שהשתמשו בטלפון הנייד במהלך עצירה ברמזור אדום או בפקק, ובכלל דומה שהן חושבות פעמיים לפני שהן עוצרות נהג הנחשד בשימוש אסור בנייד. חלק מהנהגים מצידם מנצלים את המצב, ובמידה שנתפסים פונים לבית המשפט לביטול העברה וזוכים מחמת הספק.
עד שהמחוקק יבהיר את כוונתו באופן שלא תשתמע לשתי פנים, ומנגנוני האכיפה יפעלו במשנה תוקף בהתאם לכך, נראה שהדרך היחידה והיעילה ביותר לשמור על החיים של כולנו, היא למנוע את הסחת הדעת לחלוטין! לא באמצעות איסורים והרתעה אלא על ידי נטרול האפשרות באמצעים טכנולוגים – לרתום את הטכנולוגיה לטובת ביטחוננו בדרכים.
כך בדיוק עושה האפליקציה של SaverOne בחוכמה רבה. הרעיון פשוט – לנטרל שימוש באפליקציות מסיחות דעת ובמקביל לאפשר שימוש באפליקציות אחרות שמסייעות לנהיגה, כמו אפליקציות ניווט למיניהן. איך זה עובד? המערכת של SaverOne מזהה את הנייד של הנהג, מתחברת אליו למשך מהלך הנהיגה בלבד, ובזמן זה היא לא מאפשרת את השימוש באפליקציות האחרות שסומנו מראש כמסיחות דעת; זאת על מנת שלא יפריעו למהלך הנהיגה. ברגע שהרכב מגיעה לעצירה מלאה, המערכת מזהה זאת אוטומטית ומאפשרת לנהג לחזור להשתמש בנייד שלו. פשוט וקל.
המערכת שלSaverOne הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר בניתור הסחות דעת, שנגרמות משימוש במכשיר הנייד, והיום היא נמצאת בשימוש בקרב יותר ויותר ציי רכב בארץ, ובפיילוטים בארה"ב ובאירופה. לא ירחק היום שהמערכת תהיה זמינה גם ללקוח הפרטי ותסייע לשמור על החיים של כולנו בכבישים, כך שלא נצטרך להתמודד עם חוקים לא ברורים ועם תאונות דרכים מיותרות.
